"אדוני ואלוהי!" (יוחנן כ:28)

2014-10-31

אי אפשר להסביר באופן רציונלי את הדוֹגמה של השילוש הקדוש, ולפיכך ,היא מעוררת התנגדות טבעית אצל כל אדם  אשר מהרהר בה. מי המציא את הדוגמה ולמה? הלא קל יותר להאמין פשוט שאלוהים הוא אחד בלי להתעמק אם הוא מורכב משלוש ישויות? כמובן, זה קל יותר אבל זה לא ישר כלפי אלוהים אשר גילה לנו את האמת על עצמו.

אומרים כי לכל יהודי יכול לקרות חטא, אי-אמונה ואפילו כפירה, אבל יהודי היה צריך להיות חולה נפש קשה כדי להחשיב יהודי אחר כאלוהים. אמונה זו קשורה ישירות להיסטוריה של ההתגלות המקראית אשר בה התנסה העם היהודי בחוויות קשות כאשר למד להבחין בין האמת על אלוהים ובין האמת על אדם. כל יהודי יודע בדיוק מיהו אלוהים ומיהו אדם וגם כל אחד יודע במדויק כי אלוהים לא יכול להיות אדם וגם אף אחד אדם לא יכול להיות אלוהים.

בהקשר זה צריך להציג כמה שאלות: האם ישוע החשיב את עצמו כאלוהים? האם השליחים (יהודי בשר ודם) חשבו את ישוע לאלוהים? בדרך כלל, מי ומתי בהיסטוריה של הכנסייה החל להחשיב אותו כאלוהים?

אמונות באלוהות ישוע בתחילת המאה ה-2

כמעט אף אחד לא יעז לפקפק באמונה הרווחת בכנסייה בתחילת המאה ה-2 כי ישוע הוא אלוהים. יש הוכחות רבות וקשות ושלא ניתן להפריכן. אני רוצה להזכיר רק ארבע מהן הברורות ביותר. הראשונה מהן היא פפירוס מס' P52 הנקרא פפירוס ריילנדס. זו פיסת הפפירוס הזעירה שכתובה משני הצדדים באותיות יווניות המתאימות בדיוק לפסוקים 31 עד 33, 37 ו-38 מפרק י"ח של הבשורה על-פי יוחנן השליח. פסוקים אלה מתארים את התביעה המשפטית נגד ישוע שלא יכלה להיות הגיונית בלי קישור לאלוהותו: "הֵשִׁיבוּ לוֹ: «תּוֹרָה יֵשׁ לָנוּ וְעַל-פִּי הַתּוֹרָה הוּא חַיָּב מִיתָה, כִּי עָשָׂה עַצְמוֹ בֶּן-אֱלֹהִים.»" (יוחנן יט:7). כידוע, פפירוס ריילנדס נכתב בערך בשנת 120 לספ', אז צריך לקבל שהבשורה על-פי יוחנן שבה הכרזות על אלוהותו של ישוע הייתה ידועה וקרויה בכנסייה בשנות ה-20 של המאה ה-2.

הפפירוס השני, לא פחות חשוב, הוא פפירוס מס' P90 שמקורו מקודקס אחר הכולל את הבשורה על-פי יוחנן הנכתב בתחילת המאה ה-2. אומנם תיארוך P90 מקובל בתחילת המאה השלישית, אך לאור מחקרים אחרונים הכוללים גילויים חדשים פרופ' טידה (Thiede) סבור כי תיארוך כתיבתו של הטקסט הוא מוקדם יותר בהרבה. פיסת הפפירוס הזאת כוללת את קטעי הטקסט המתאימים לבשורה על-פי יוחנן מפרק יח:36 עד יט:7, וכך היא מאשרת שהציטוט המובא לעיל (יוחנן יט:7) היה נוכחי בבשורה כבר בזמן ההוא ולא נוסף בלבד מאוחר יותר.

פפירוס ריילנדס (מימין) ופפירוס P90 (משמאל)

ההוכחה השלישית היא מכתבי פליניוס הצעיר. פליניוס היה פקיד קיסר רומא ומושל הפרובינקיה ביתיניה ופונטוס שכתב בין שנות 110 ו-112 לספ' 247 מכתבים. המכתבים האלה ידועים למדענים, הם ממוספרים ונבחנים בקפידה. במכתב מס' 96 פליניוס כתב: "שגיאתם ואשמתם של הנוצרים התבטאו בעובדה שהם נהגו ביום מסוים להתכנס מול בית המקדש כדי להתפלל בתפילת שבח למשיח כאלוהים".
כמובן, פליניוס לא היה נוצרי. הוא היה רציונליסט ככל רומי, ולפיכך, הוא החשיב את אמונת הכנסייה באלוהות ישוע כשטות. בכל זאת הוא העיד במכתבו שבזמן ההוא, בין שנות 110 ו-112 לספ', הנוצרים בדרך כלל שיבחו את ישוע כאלוהים.

לבסוף, ההוכחה הרביעית שקשורה לתחילת המאה השנייה היא מכתבי איגנציוס הקדוש, הבישוף של אנטיוכיה. הוא החזיק בתפקיד של בישוף אנטיוכיה בערך משנת 69 לספ', ולכן הוא בלי ספק הכיר אישית את רוב השליחים. המסורת אומרת שהוא היה אחד מתלמידיו של יוחנן השליח. כאשר הוא נלכד בשנת 107 בערך והובל למוות ברומא, ביקש מהשלטונות הרומיים לאפשר לו להיפגש עם נוצריים שמתגוררים במקומות שהובילו אותו דרכם. הרומיים הרשו לזה והאיש המדהים הזה הציע דברי נחמה לאחיו לפני מותו הוודאי ועודד אותם להאמין באדון ישוע. בדרכו לרומא כתב איגנציוס שבעה מכתבים והתחיל כל אחד במילים: "איגנציוס המכונה תיאופורוס" שפירושו "מי שנושא אלוהים" כלומר מי שמכריז את דבריו. הוא הביע בהם את אמונתו באלוהותו ואנוֹשוּתו של המשיח ובמשימה האוניברסלית של הכנסייה המכונה לראשונה על-ידיו קתולית.
איגנציוס האנטיוכי לא היה יהודי, ולפיכך, לכמה חוקרים עולה פיתוי כדי להטיל עליו אחריות על "ייחוס" אלוהות לישוע. לאמיתו של דבר כל חוקר כן חייב להתמודד עם העובדה שאיגנציוס כבישוף השלישי של אנטיוכיה (אחרי כיפא הקדוש ואבודיוס) ותלמידו של יוחנן השליח לא יכול סתם ככה להמציא דוגמה איזושהי. את האמונה באלוהותו של ישוע הוא הזכיר למאמינים בעיני המוות, כאשר אדם חייב לתקן את כל הדעות הקודמות שלו כדי לדבר רק על מה שמחשיב אותו כאמת מוחלטת.

Nomina sacra - קיצורי השם המפורש

 

ההוכחה החשובה לכך שישוע היה מזוהה עם אלוהים כבר בתקופת השליחים, אז בזמן חייהם של תלמידיו הראשונים, היא העובדה שבפפירוסים שימשו קיצורי השם המפורש הנקראים על ידי מדענים בלטינית nomina sacra - השמות הקדושים.

הכנסת תווים מיוחדים המייצגים כמקובל את השם המפורש היא אופיינית ליהדות ולמנטליות היהודית. כידוע, מאז המאה ה-3 לפנה"ס יהודים הגבילו את הביטוי של שם אלוהים באופן בלעדי לאתר של בית המקדש. בתקופת ישוע רק פעם בשנה ביום הכיפורים הכוהן הגדול בלבד ביטא אותו, ולכן בקריאה יומית של פסוקים מהתנ"ך ושל התפילות יהודים היו צריכים להחליף באופן שגרתי את שם "יהוה" למילה אחרת כגון "השם" או "אדוני". כדי להימנע מלבטא במקרה את שם "יהוה" הדגישו בכתב באופן ברור ארבע אותיות של השם המפורש. לדוגמה, השתמשו באלפבית שונה, כגון במסמכים המוצגים באיורים. הן בטקסט העברי שנכתב בכתב מרובע והן בטקסט היווני ארבע אותיות של השם המפורש נכתבו בכתב העברי הקדום שהשתמשו בו עוד לפני ימי גלות בבל. מי שקרא בקול רם את הטקסט החליף באופן אוטומטי שם הוויה למילה "השם" או "אדוני".

משמאל - הפפירוס העברי 11QS משנות ה-30 של המאה ה-1 לפנה"ס ומימין - הפפירוס היווני 8HevXIIgr ממפנה המאות ה-1 לפנה"ס וה-1 לספ'

 

הודות לכתיבה כזאת היה מייד ברור, ובמיוחד בכתבי יד יווניים, לאיזה "אדון" מתייחסת מילה kyrios או "אדוני": לבן אדם או לאלוהים. קיצורי השם המפורש ממלאים בדיוק אותו תפקיד בכתבי יד נוצריים. המילה kyrios הכתובה במלואה פירושה יכול להיות "אדון איזשהו" והכתובה בקיצור KS יכלה להתייחס רק לאלוהים או לישוע. באופן דומה, המילה theos פירושה יכול לציין לאלוה איזשהו (כמו כגון במעשי השליחים יד:11 או באיגרת הראשונה אל הקורינתים ח:5) אולם הכתיבה THS התייחסה אך ורק לאלוהים.

 

העובדה של הכנסת הקיצורים nomina sacra היא בעצמה יהודית לחלוטין ונובעת מן האמונה השולטת במאה הראשונה בצורך כדי להדגיש בכתב את השם המפורש. אם השמות הקדושים הוכנסו במהלך חייהם של השליחים, זאת אומרת שהם הצטרכו להחשיב את ישוע כאלוהים כי הקיצורים KS ו-THS מתייחסים בכתבי יד גם לישוע.

 

למדענים יש מספר ניכר של פפירוסים שניתנים לתארך בצורה די מדויקת על בסיס השוואת סגנוני כתב. לדוגמה, 24 ביולי שנת 66 איכר מצרי ששמו הרמיסיס (Harmiysis) כתב בקשה ביוונית בעניין רכישת שבעה כבשים. אירוע זה לא היה בעל משמעות היסטורית בשנת 66 אבל זה חשוב מאוד בשבילנו. העניין הוא כי במסמך ניתנים התאריך וחתימות של שלושה פקידים. פפירוס זה היה שוכב בתוך קרקע עד ימינו והתגלה בזמן החפירות באוקסירינחוס (Oxyrhynchus) יחד עם מאות פפירוסים אחרים.

סגנון כתב של בקשת הרמיסיס (שנכתבה בוודאי על ידי סופר מוכשר) הוא אותו סגנון כמו בפפירוסים P64/67. משמעות הדבר היא כי הם נכתבו באותה תקופה על ידי סופרים משתמשים באותם עקרונות של קליגרפיה. זה מאפשר לתארך את הפפירוסים P64/67 לסוף שנות ה-60 של המאה ה-1. בנוסף, כמה אוסטרקונים ממצדה דומים לכתב בפפירוסים P64/67 (במיוחד מס' 784). זה ידוע באופן כללי שמצדה לא אוכלסה משנת 73.

 

הפפירוס P64 כולל את קטעי הבשורה על פי מתי כו:7-33

 

זה מביא אותנו למסקנה החשובה ביותר הנובעת מן הידע על הפפירוסים ועל קיצורי השם המפורש. בפפירוס P64, שיודעים אנו עליו כי הוא נכתב בשנות ה-60 של המאה ה-1 במהלך חיי כמעט כל השליחים, נמצאים קיצורי השם המפורש להלן: KE במקום kyrie במתי כו:22 ו-IS במקום iesous במתי כו:31. זהו המקרה המוקדם ביותר כשהשתמשו בקיצורי השם המפורש; הפפירוס 7Q4, שבא מלפני שנת 60, כולל את המילה theos נרשמה בשלמותה. אז קיצורי השם המפורש הוכנסו לטקסטים הנוצריים במחצית שנות ה-60 בתקופת חיי רוב השליחים והם הביעו את האמונה באלוהותו של ישוע. מאותו רגע יכולים למצוא בפפירוסים למשל את הקיצור THS בהתייחסות לישוע בבשורת יוחנן א:1 (הפפירוס P66 שתיארוכו האפשרי לשנת 125) או קיצורי המילים המודגשות הנמצאות מלמטה באיגרת פולוס השליח אל הפיליפיים ב:5-6 (הפפירוס P46 שתיארוכו האפשרי לשנת 85): "יְהֵא בָּכֶם הֲלָךְ רוּחַ זֶה אֲשֶׁר הָיָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ. הוּא אֲשֶׁר הָיָה קַיָּם בִּדְמוּת אֱלֹהִים לֹא חָשַׁב לְשָׁלָל הֱיוֹת שָׁוֶה לֵאלֹהִים".

בעותקי הברית החדשה סומנו בצורה מיוחדת את התייחסויות לישוע כאלוהים וזה בימי השליחים וביניהם היו גם מחברי הבשורות והאיגרות שבברית החדשה. במנטליות היהודית שלהם פירוש הדבר הוא הבעת האמונה בישוע כאלוהים.

 

האם ישוע ראה את עצמו כאלוהים?

 

בהתחשב במספר גדול של פפירוסים מן המאה ה-2 וגם כמה טקסטים קטנים מתאימים בדיוק לברית החדשה יש להניח כי הבשורות ואיגרות השליחים, ששוכתבו ונקראו בכנסייה במאה ה-1 בימי השליחים ועֵדֵי ראייה אחרים, לא השתנו משמעותית מאלו שיש לנו היום. לאור הראיות המדעיות הזמינות אי אפשר להחזיק בתזה שבמאות מאוחרות יותר משהו מהן הוסר או הוסף להן.

כל קורא של הברית החדשה, אם כי קצת המכיר את התנ"ך, מיד יבחין שדברי ישוע כוללים תביעות רציפות של שוויונו לאלוהים. בטבלה הבאה מפרטות רק כמה וכמה ההצהרות הברורות ביותר שבהן ישוע מעמיד את עצמו במקום אלוהים:

 

מה אמר ישוע על עצמו?

מתי כח:18

נִתְּנָה לִי כָּל סַמְכוּת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ

יוחנן יד:9

הָרוֹאֶה אוֹתִי רָאָה אֶת הָאָב

יוחנן י:30

אֲנִי וְהָאָב אֶחָד אֲנַחְנוּ

יוחנן יא:25

אֲנִי הַתְּחִיָּה וְהַחַיִּים

יוחנן יד:6

אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי

יוחנן ח:58

בְּטֶרֶם הֱיוֹת אַבְרָהָם, אֲנִי הוּא

מרקוס ב:28

בֶּן-הָאָדָם (כלומר: ישוע) אָדוֹן גַּם לַשַּׁבָּת

מרקוס ב:10

לְבֶן-הָאָדָם (כלומר: לישוע) הַסַּמְכוּת לִסְלֹחַ עַל חֲטָאִים

יוחנן ה:27

גַּם סַמְכוּת נָתַן לוֹ (כלומר: האב נתן לישוע) לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט (על החיים והמתים), כִּי בֶּן-הָאָדָם הוּא

לוקס כב:70

אָמְרוּ כֻּלָּם: "אִם כֵּן, אַתָּה הוּא בֶּן-הָאֱלֹהִים?" הֵשִׁיב לָהֶם: "אַתֶּם אוֹמְרִים כִּי אֲנִי הוּא."

מתי כ:28

בֶּן-הָאָדָם (כלומר: ישוע) לֹא בָּא כְּדֵי שֶׁיְּשָׁרְתוּהוּ אֶלָּא כְּדֵי לְשָׁרֵת וְלָתֵת אֶת נַפְשׁוֹ כֹּפֶר בְּעַד רַבִּים

מתי יז:22-23

עָתִיד בֶּן-הָאָדָם (כלומר: ישוע) לְהִמָּסֵר לִידֵי אֲנָשִׁים וְיַהַרְגוּהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יָקוּם

 

אפילו טקסט "קלסי" כזה כגון הדרשה על ההר הוא ההוכחה שישוע ראה את עצמו כאלוהים. בתפיסה של הרב יעקב נויסנר כמעט כל משפט של הדרשה על ההר יותר מגדיר את הזהות של ישוע מהכנסת עקרונות מוסריים חדשים. בספרו A Rabbi Talks with Jesus ("הרב מדבר עם ישוע") נויסנר כותב: "הינה בא מורה תורה אשר אומר בשמו מה שתורה אומרת בשם אלוהים". למעשה, כל דברי ישוע בהקשר תרבותי-דתי של היהדות פירושם הוא בדיוק במה שאנו מאמינים: הוא אלוהים.

מנקודת מבט של היהדות תביעה כזו היא חילול השם כי אסור לאדם להשוות את עצמו לאלוהים. לעיתים קרובות היו ליהודים צרות עם הרומאים כאשר היו מסרבים להחשיב קיסר כאלוהים. יהודים העדיפו למות מאשר להגיד את חילול השם כזה. עקב כך תגובתם של מאזיני ישוע הייתה חד-משמעית: "מִשּׁוּם כָּךְ עוֹד יוֹתֵר הִשְׁתַּדְּלוּ לַהֲרֹג אוֹתוֹ, כִּי לֹא רַק שֶׁהֵפֵר אֶת הַשַּׁבָּת אֶלָּא גַּם אָמַר שֶׁהָאֱלֹהִים הוּא אָבִיו וְעָשָׂה עַצְמוֹ שָׁוֶה לֵאלֹהִים" (יוחנן ה:18). מי שעושה עצמו שווה לאלוהים חייב להיות מוצא להורג (ראה: מעשי השליחים יב:22-23).

לכן משפטו של ישוע הוא המוזר ביותר בעולם כי הוא לא נידון למה שהוא עשה אלא בגלל מי שהוא היה.

"הוֹסִיף הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְשָׁאַל אוֹתוֹ: «הַאִם אַתָּה הַמָּשִׁיחַ בֶּן-הַמְבֹרָךְ?» אָמַר יֵשׁוּעַ: «אֲנִי הוּא. וְאַתֶּם תִּרְאוּ אֶת בֶּן-הָאָדָם יוֹשֵׁב לִימִין הַגְּבוּרָה וּבָא עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם.» קָרַע הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אֶת בְּגָדָיו וְאָמַר: «מַה לָּנוּ עוֹד צֹרֶךְ בְּעֵדִים? שְׁמַעְתֶּם אֶת הַגִּדּוּף.»" (מרקוס יד:61-64). פירושה של החלטת הסנהדרין לצלוב את ישוע היא רק הוכחה למה שהם הבינו היטב את הצהרותיו בנוגע אלוהותו. ישוע היה צריך להיות משוכנע שהוא אלוהים כי הוא הרשה להיהרג רק בגלל האמונה הזאת.

 

שינוי בעקרונות חשיבה של השליחים

 

אנו חוזרים לשאלה שהוצגה בתחילה: האם זה אפשר שיהודי אחד יתחיל להחשיב יהודי אחר כאלוהים? בוא נהרהר על האמונה של שליחי ישוע.

יש בבשורות קטעים שבהם חובבי ישוע ושליחיו מודאגים בבירור ומוכרחים לעלות שאלה אודות זהותו. הדוגמא הפשוטה ביותר היא השקטת הסערה על ידי ישוע. התרגלנו לזה כל כך שלרוב לא מבחינים שאירוע זה הרס את תפיסת היהודים לגבי משיח.

מתי האוונגליסט כתב: "תָּמְהוּ הָאֲנָשִׁים וְאָמְרוּ: «מִי הוּא זֶה שֶׁגַּם הָרוּחוֹת וְהַיָּם נִשְׁמָעִים לוֹ?»" (מתי ח:27). העניין הוא כי כל אחד יכול לדבר על שוויונו עם האב. כל אחד יכול לשים את עצמו במקום אדון השבת (כלומר במקום אלוהים ששם את השבת) אבל רק אלוהים מסוגל להשקיט את הסערה: "וַיִּצְעֲקוּ אֶל-יְהוָה בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם׃ יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם׃" (תהילים קז:28-29). הפעם ההיא ישוע לא היה צריך לדבר על עצמו שום דבר בכלל. היה מספיק שהוא השקיט את הסערה ושאל את תלמידיו איפה אמונתם. האמונה במה? האמונה במי שהוא. השיחות נגמרו, המעשים התחילו והשליחים היו צריכים לשנות את חשיבתם תחת כובד העובדות.

השינוי הזה מוצג באופן ברור ביותר בבשורת יוחנן כ:28 על הדוגמה של תאמא השליח. אנו קוראים: "הֵשִׁיב תֹּאמָא וְאָמַר לוֹ: «אֲדוֹנִי וֵאלֹהַי!»". נראה שתאמא לא אמר שום דבר חשוב וכמה אנשים מנסים להסביר כאן כי לכאורה "אדני" התייחס לישוע ו"אלהי" לאלוהים האב. בכל זאת, הבעיה טמונה בעובדה שתאמא היה יהודי, וכל יהודי במצב כזה אומר "אדוני אלוהינו". בינתיים תאמא אמר "אֲדוֹנִי וֵאלֹהַי!" מה שמרמז באופן חד-משמעי שביטוי זה מתייחס לישוע שתאמא רק נגע בו. על מנת שלא להרבות בדוגמאות ברצוני רק להזכיר לקורא הנכבד שהרב שאול הטרסי השתתף בסקילת השַמָש סטפנוס דווקא משום שהוא חשב את מילותיו על ישוע העומד לימין האב לחילול הקודש. אחרי כמה-עשרה שנים אותו הרב כתב על ישוע: "הוּא אֲשֶׁר הָיָה קַיָּם בִּדְמוּת אֱלֹהִים לֹא חָשַׁב לְשָׁלָל הֱיוֹת שָׁוֶה לֵאלֹהִים, אֶלָּא הֵרִיק אֶת עַצְמוֹ, נָטַל דְּמוּת עֶבֶד וְנִהְיָה כִּבְנֵי אָדָם" (אל הפיליפים ב:6-7). הזדוניים היו אומרים שהרב שאול השתגע אולם הוא פשוט הוכרח לשנות את אמונותיו תחת כובד ההוכחות על אלוהות ישוע, בדיוק כמו שכל שליחיו ותלמידיו הצטרכו להחשיב אותו כאלוהים. הוא פשוט לא הניח להם שום אפשרות אחרת.

 

האם יש שני אלים?

 

מדוע השליחים היהודיים, ואפילו הרב שאול הטרסי, אף פעם לא הציעו לישוע טיעון שאלוהים אחד וצריך להיות אחד? כולם יודעים שנכתב בתורה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד" (דברים ו:4).

מתברר שהמילה "אחד" לא משמשת במובן "יחיד, בלתי ניתן לחלוקה". תפילה יומית יהודית כוללת עד היום את הביטוי "גוי אחד" שמשמעותו "כל עם ישראל". לאף אחד לא עולה על הדעת להטיל ספק לעובדה שהעם היהודי מורכב מכמה עשרה מיליוני אנשים, רק על בסיס השימוש במילה "אחד". באופן דומה הביטוי "אדני אחד" לא צריך לסלק שתי דמויות מהשילוש הקדוש.

יתרה מזו, פעם בשבוע כל משפחה יהודית שרה שיר לקבלת שבת שבו מילים "שמור וזכור בדיבור אחד". הן מתייחסות למצוות שבת שמתחילה בספר שמות כ:8 במילה "זכור" ובספר דברים ה:12 במילה "שמור". כל רב יודע שזה wash&go - "שתיים באחת", ולאף אחד לא מפריע פה מילה "אחד", כי פירושה לא "יחיד" למעשה. תלמידי ישוע היהודיים הצטרכו לדעת את זה ולכן אמונה באלוהות ישוע לא נדמתה להם בניגוד לעיקר היהדות שידעו אותה מילדותם.

בנוסף, התנ"ך (לא לדבר כבר על הגרסה היוונית של הברית הישנה) כולל ביטויים רבים שמזהים את המשיח עם האלוהים. אחד הביטויים המוזרים ביותר הוא משפט מספר זכריה יב:10 אומר: "וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל-הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל-הַבְּכוֹר". אלה דברי האלוהים אשר מזהה את עצמו באופן חד-משמעי עם מי "אשר-דקרו". הדוגמה האחרת היא נבואה ידועה: "כִּי-יֶלֶד יֻלַּד-לָנוּ בֵּן נִתַּן-לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל-שִׁכְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי-עַד שַׂר-שָׁלוֹם׃" (ישעיהו ט:5). בנבואה זו יש בעיה עצומה עם השם "אֵל גִּבּוֹר", כי לא קוראים בשם כזה אף ילד אחד. "אֵל גִּבּוֹר" אינו צורת שם רגיל בהתייחסו לאלוהים (כמו אליהו, אלישע או אלעזר). שם זה מתייחס אך ורק לאלוהים כמו אל עליון, אל שדי וכד'. ישעיהו הנביא מתנבא בבירור, כי הילד (המשיח) ייקרא "אלוהים", כלומר לפי המנטליות היהודית הוא יהיה אלוהים.

בשבילנו זה נראה פרדוקסלי לומר שישוע הוא אלוהים, אבל באותו הזמן אינו זהה לאלוהים האב. פעמים רבות ישוע, שמוכיח לתלמידיו שהוא אלוהים, פונה לאלוהים האב להלן:

"יֵשׁוּעַ נָשָׂא אֶת עֵינָיו לַמָּרוֹם וְאָמַר: «אָבִי, אוֹדְךָ כִּי שְׁמַעְתַּנִי.»" (יוחנן יא:41)

"אָמַר יֵשׁוּעַ: «אַבָּא, אָבִי, אַתָּה כֹּל יָכוֹל, הַעֲבֵר נָא מִמֶּנִּי אֶת הַכּוֹס הַזֹּאת, אַךְ לֹא כִּרְצוֹנִי אֲנִי כִּי אִם כִּרְצוֹנְךָ אַתָּה.»" (מרקוס יד:36)

גם יוחנן האוונגליסט באמרו על אלוהים אחד מציין את ההבדל בין ישוע ואלוהים האב (יוחנן א:1, 18 וכד').

אך השליחים לא ראו שום סתירה בכך. הם לימדו אמונה בישוע בתור אלוהים – דברו הנצחי של אלוהים האב. למרות שלא השתמשו בנוסחה תאולוגית מודרנית, אמונתם בשילוש הקדוש לא שונה במה שהכנסיה הקתולית מלמדת היום.

 

סיכום הדבר

 

ישוע ראה את עצמו כאלוהים ועשה הכל כדי שהיהודים בסביבתו יבינו את זה. הם הבינו אותו טוב מאוד. חלק מהם החשיבו את זה כחילול השם ולכן דנו את ישוע, אלא אחרים נאלצו לתקן את דעותיהם.

השליחים לא המציאו את הדוֹגמא של השילוש הקדוש, אולם הביעו את אמונתם באלוהות ישוע בהכנסת קיצורי השם המפורש בין היתר. אמירות ישוע שנכתבו על ידיהם מגדירות אותו באופן חד-משמעי בהקשר היהודי כאלוהים. בסוף המאה הראשונה יוחנן האוונגליסט קרא לישוע אלוהים ישירות והאמונה בשילוש הקדוש בתחילת המאה השנייה מתועדת היטב.

אני חושב שעובדות אלה צריכות להספיק כדי שכל אחד מאיתנו יאמין שישוע באותו רגע הוא אלוהים ובן אדם, ואלוהותו לא שונה מאלוהות האב למרות שהוא ישות נפרדת. גם אם אנחנו לא יכולים להבין את זה, ההיגיון הפשוט מוביל אותנו למסקנה שישוע לא רק החשיב את עצמו כאלוהים, אלא שכנע את כל תלמידיו שהוא באמת אלוהים.

 

מירוסלב רוצקי

הבא חזור

Copyright © Wydawnictwo Agape Sp. z o.o. ul. Panny Marii 4, 60-962 Poznań, tel./ fax: 61/ 852 32 82 | tel. 61/ 647 26 86